בכניסה להכנה של בה"ד 1 עשו לנו ראיונות אישיים, בשיחה האישית המפקדת שלי דאגה לבשר : "ציפי, מכיוון שאת חריגת נתונים, את האחרונה לקבל תפקיד". במילים אחרות- יש סיכוי ענק שאכן תעברי את כל החצי שנה של קורס קצינים (הכנה- בהד 1- השלמה)  ובסוף לא יהיה לך תפקיד פנוי. 

אוייש כמה שאני שנאתי את צמד המילים  "חריגת נתונים".

אספתי את עצמי, ובזכות ההורים התומכים שלי המשכתי לצעוד בתחנה הזו בידיעה שאהיה קצינה – אני הרי מלאת מוטיבציה, אני תותחית , מי יוותר עלי?

מסיימת את מסע החצי שנה לעבר היעד הנחשק ומודיעים לי שאין לי תקן – קצינה לא אהיה.

באותם הרגעים הרגשתי שהרגליים שלי לא מצליחות כבר להחזיק אותי, שהנפש לא מצליחה להכיל, איך זה ייתכן? הייתי כל כך בולטת, הייתי המצטיינת, מה קורה פה? מי אמר שהנתונים שנקבעו בצו הראשון יימנעו ממני להיות קצינה ? למה? 

כל כך הרבה שאלות, כל כך הרבה כעסים, לילה שלם של בכי ותסכול עמוק. 

בבוקר החלטתי שאני לא מסתפקת בתשובה הזו- אהיה קצינה בראס בן אמו!
ההשתלשלות הייתה ארוכה ומתישה, אך בסופה, בזכות העקשנות, בזכות האמונה בעצמי, בזכות הגב הנפשי שההורים שלי נתנו לי, בזכות השאיפות שלי – הייתי קצינה, ועוד איזה קצינה  🙂 
אם אני מריצה את חיי אחורנית, הייתי רוצה מישהי שתקשיב לי, מישהי שתלווה אותי בגיל הנעורים, מישהי שתיתן לי כלים אמיתיים להתמודדות עם התסכול, עם העומס הנפשי, להתמודד עם העובדה שאנשים לא מצליחים להבין אותי!! ההורים שלי תמיד היו שם, תמכו בכל צורה אפשרית, אבל בינינו – עצותיהם של ההורים שלנו ברגעי תסכול לעיתים  נשמעים לנו כמו מילים שיפוטיות ולא מכילות ושיש מישהו חיצוני, אתה יותר פתוח לשמוע.
אחרי שעברתי את הדרך הארוכה, נפלתי וקמתי, הצלחתי בגדול ולמדתי את המסקנות – אני כאן בשביל הילדים שלכם, להיות זו שתומכת ונותנת את ההכוונה הנכונה, שתגיע בסופו של דבר מהם.